בעת שעבדתי כחוקרת ילדים טיפלתי במקרה של שלושה נערים בני כ-14 שעברו התעללות של פדופיל לאורך תקופה. הוא היה אוסף אותם מהרחוב לדירה או לרכב, עושה בהם מעשים מגונים, מקרין סרטים פורנוגרפיים ומשלם להם חמישה שקלים. אחד הנערים סרב להגיע למקום שבו נערכו החקירות וקבעתי עם הוריו שאגיע אליהם הביתה, אף על פי שזה לא היה מקובל. סיכמנו שניפגש ברחוב והוא ילווה אותי הביתה. זאת הייתה שכונת מצוקה, בזמן שעברנו בחצרות ובבתים המוזנחים ועלינו במדרגות לבית, התחילו ליפול לי האסימונים. בבית היה עוד אח קטן והוא היה ריק, לא היה זכר לצעצועים, בקושי היה ריהוט. זוכרת שבסיום החקירה התמלאתי בזעם. הפדופיל הזה סימן את הנערים האלה, שחמישה שקלים היו בשבילם הרבה כסף, וממש "צד" אותם. זה הרתיח אותי. כעסתי גם על המדינה שמאפשרת לאנשים לחיות בכאלה תנאים