קיץ 2020, מסביב נאבקים במגפה ובשחיתות, ואני מרגישה שמאבק אחד נדחק קצת לשוליים וקורא לי באופן אישי. במשך חיי נעזרתי יותר מפעם אחת בעובדות סוציאליות, כולן תמיד היו קשובות לי, ראו את הצרכים שלי ונתנו מענה למצוקה שלי. השביתה אפילו קטעה טיפול משפחתי שהייתי בעיצומו, וגם הפעם קיבלתי מעובדת סוציאלית מרחב תומך בקשיים שלי. בנוסף, אחותי היא עובדת סוציאלית וגם כמה מחברותיי. דרכן אני מכירה אמנם רק חלק ממצוקות המקצוע, אבל מה שאני שומעת מספיק בשביל להבין שמדובר במשוואה לא הגיונית: עבודה קשה כל כך, במגוון רחב מאוד של תחומים, שחלקם לא מוכרים, לדעתי, לציבור הרחב, מול שכר ותנאי עבודה לא הולמים. עכשיו הן יוצאות למאבק ואני רוצה לעזור ולתת נראות למי שבמקרה הטוב נשארות שקופות, במקרים אחרים זוכות לכינויי גנאי כמו "חוטפות ילדים", ובמקרים הקשים נפגעות בעצמן מאלימות.
כצעד ראשון אני יוצאת לצלם את הפגנת העובדות הסוציאליות במרכז קריית טבעון, מקום מגוריי. ההפגנה צבעונית ותוססת. הטרמינולוגיה מציעה הרבה אפשרויות לקופירייטינג יצירתי: "עבדים סוציאליים", "עו"סים שינוי", "עו"ס ללא עו"ש", "עיניים עצומות לרווחה", אלה רק חלק מהסיסמאות שנראות במרחב. זאת הפגנה "חמודה" מדי, מחויכת מדי ולהפגין במרכז טבעון זה קצת כמו למכור קרח לאסקימוסים. ברגע הזה אני מבינה שיש לי כלי שיכול לעזור. אני מחליטה לצלם עובדות סוציאליות בשביתה מבעד לחלונות בתיהן, ומקווה לדמות כך את מצבן הבלתי נראה. במשך כמה שבועות אני מגיעה לבתים של עובדות סוציאליות באזור מגוריי ופוגשת נשים שעובדות עשרים, שלושים ואף יותר שנים במקצוע, רובן בעלות תואר שני ומגוון הכשרות נוספות, וכולן אוהבות מאוד את מה שהן עושות. תחושת העיוות שלי רק מתגברת. החלון חוצץ בינינו בזמן הצילום, ואנחנו מתקשות לשמוע זו את זו, אבל המבט זועק ואני רוצה להפיץ את הזעקה הזאת. אני מבקשת מכל אחת לספר לי על מקרה אחד שנגע לליבה במיוחד. הסיפורים מטלטלים. אחדים קשים לשמיעה, אחרים מרגשים מאוד. כולן משתפות אותי גם בקושי שלא להגיש עזרה בזמן השביתה. "זה כמו ללכת נגד הטבע שלך", אומרת לי אחת. במובן מסוים גם אני הולכת כאן נגד הטבע שלי. זה לא פרויקט מהסוג שבו אני משתדלת להאיר את המצולם בתאורה מחמיאה. דווקא התאורה הקשה משרתת את הפרויקט ומאפשרת לי להראות את הבלתי נראות. עם הזמן מצטברים דימויים חזקים, כשהחלונות וההשתקפויות בהם משתתפים בסצנה. קווים ונקודות אור ברקע המשתקף חוצצים פנים ומייצרים אי-נוחות. זה לא נוח לשבת מול ילד שנפגע מינית על ידי מישהו קרוב ולאסוף ממנו פרטים. זה לא נוח כשפרויקט מקסים שהקמת ביחד עם אנשים עם מוגבלויות ולמענם נסגר כי המדינה הפסיקה לתמוך בו. זה גם לא נוח כשהמשרה שלך מורכבת מאינסוף משרות חלקיות, כי אין מספיק תקנים, ולכי תביני עכשיו את תלוש המשכורת המפוצל שלך.
בינתיים השביתה מסתיימת. מהחברות בשטח אני קולטת את השמחה לחזור לעבוד ושומעת כי הצלחת השביתה יחסית מאוד ואפילו מוטלת בספק. הרפורמה, אם תהיה, תתחיל רק ביולי 2021. מהר מאוד המאבק הזה נשכח באווירה העגומה שאופפת אותנו מאז הסתיו והעובדות הסוציאליות חוזרות להיות שקופות. אני יודעת שהמצב הקשה מוביל עוד ועוד אנשים להזדקק לשירותי העבודה הסוציאלית. גם אני מתמודדת בבית עם מצב לא קל בעקבות ההגבלות הממושכות ושוקלת לפנות שוב לעזרת הרווחה. אבל במדינה שמתנהלת מסגר לסגר, במצב גירעוני ובלי תקציב, ועם סיבוב נוסף של בחירות מיותרות באופק, מי יודע אם העובדות הסוציאליות יזכו לראות את פירות השביתה ההיא שלהן, או שהעיניים של כולנו ימשיכו להיות עצומות לרווחה.
יסמין להב
דצמבר 2020
דצמבר 2020
